את דויד הכרתי בסדנא בלונדון, אחריו אני עוקב כבר הרבה מאוד שנים.למי שלא מכיר, דויד הוא אחד מהצלמים הדוקומנטריים הטובים בעולם והוא משתייך לסוכנות מגנום, סוכנות עילית, השייטת של הצלמים אם תרצו. תהליך קבלה לסוכנות אורך 4 שנים והסינון כבד מאוד.

כבר בטיסה חשבתי מה אומר לדויד, חזרתי שוב ושוב על נאום הפתיחה, תוך כדי התבוננות תמידית סביבי, כדי לוודא שאף אחד לא שם לב שאני מדבר לעצמי, על כך אולי אפרט בפוסט אחר. סדנת הצילום, או יותר נכון, סדנת ביקורת העבודות נדדה לה ברחבי לונדון. ביום הראשון והשני נפגשנו במרכז מגנום, אני ממליץ להגיע ולבקר בלי קשר לסדנא. במקום מוצגים תצלומים של הצלמים הגדולים מתחילת שנות הארבעים ועד היום כולל ספרי תצלומים מרתקים שלהם. 

 

לאחר הצגה קצרה והיכרות בקבוצה המצומצמת שכללה 15 איש בלבד התחלנו לעבוד. נמנו בה צלמים מעולים מנשיונל גאורפיק ומגזינים אחרים מכל העולם, מדריכים וגם צלמים חובבים שביקשו לשפר את האופן שבו הם מצלמים ועבדכם המאוד נאמן. הסדנא נדדה לה שוב והפעם לסטודיו מרוחק בפרברי לונדון, במשך חמשת הימים הנותרים נסעתי לשם. המסע היה ארוך, אבל כשאתה אובססיבי לצילום רחוב טיול שכזה זו מתנה. 

דויד בחור חסון, גבוה ונבון, 70 שנות הניסיון שלו לא ניכרות עליו בכלל. כמעט כל מי שדיבר איתו סינן לאחר מכן, "הלוואי עליי לתפקד כך בגילו". אפרופו תפקוד, לדויד יש חיבה עזה לנשים, אפשר לראות את זה בפרויקטים שלו וגם באחרון "משחקי חוף", שפורסם כספר לאחרונה. בנוסף הוא מכור לקפה, המון קפה .

אז מה למדתי מדויד?

 

 1.הפוך את המציאות לאמנות 

 

לעיתים נראה לנו שהרחוב הוא מקשה אחת של מציאות אפורה, הרי לא קורה כמעט כלום בחוץ. החכמה היא לבודד סיטואציות ולהפוך אותן לסיפור אחר, מדומיין, מצחיק יותר, עצוב יותר, מעניין יותר. להפוך אותן לאמנות של ממש, עם המון סבלנות ויכולת להקשיב לסביבה, לא רק בעזרת האוזניים אלא גם עם אינטואיציות נכונות, חיבור והבנת אנשים. לאט לאט, לאחר שנמצאים בחוץ לומדים את הקצב של הרחוב, לפעמים אפילו אפשר לנבא התרחשויות עוד לפני שהן קורות.

2.מצלמה לא עושה צלם

דויד צילם כל חייו במצלמות פשוטות יחסית (מלבד הלייקה שלו), לפני שהוא בכלל התחיל את הסדנא הוא פתח ואמר, "אל תשאלו אותי שאלות לגבי עדשות כאלה או אחרות, כי אין לי מושג". הדבר מאוד רלוונטי לדיון בארץ, בתי ספר לצילום מתרכזים בעיקר בצד הטכני וזה מה שעובר לסטודנטים וחבל. כל מצלמה יכולה ללכוד רגע מרגש, כל מצלמה יכולה לספר סיפור אחר ויותר מכך, יש משפט שאומר "המצלמה הטובה ביותר בעולם היא זאת שנמצאת אצלך ביד". אז נכון, לפעמים לכל אחד מאיתנו יש את שגעת השדרוגים ולא רק בתחום הצילום וזה בסדר, אבל מצלמה טובה יותר לא תהפוך אף אחד לצלם טוב יותר.

 

נסו לצלם תמונה שתהיה משמעותית עבורכם במצלמה הפשוטה ביותר, פה מדובר כבר בהישג. את התמונה הבאה צילמתי מול ביתי, במצלמת כיס אוטמטית שעלתה לי 400 ש"ח ונרכשה בתחנת דלק בטיול באיטליה. 

באותה המידה גם סמארטפון היה יכול לעשות את העבודה במקרה הזה. לכן כדאי לצבור מעט ניסיון עם ציוד מאוד פשוט ואז לשנותו בגלל העדפות מקצועיות, כמו עדשות מסוימות שיתנו לכם אורך מוקד שונה, או למי שלא מדבר סינית - עדשות רחבות יותר, פחות וכו'. 

3.סיפור טוב מורכב מכמה רבדים

כמו שהחיים שלנו אינם חד מימדים כך גם התמונות שלנו אינן יכולות להיות כאלה. כדי לפשט את מה שאמרתי, דמיינו את עצמכם יושבים מול חבר שלא ראיתם הרבה מאוד זמן ומנסים לספר לו מה קרה לכם בזמן שלא התראתם, עכשיו מאיפה תתחילו? הרי יש כל כך הרבה מה סיפורים ולא מדובר בעלילה שטחית, לינארית וקצרה, כך תדמיינו את התמונה שלכם. רבדים יוצרים עניין והמון עומק בתמונה. לא תמיד זה מצליח ולפעמים, אם מדובר בסיטואציה מאוד ייחודית, חריגה שבה צריך לתפוס רגע שלא ישוב זה מובן. בשאר המקרים למדתי פשוט להתבונן ולחפש אלמנטים שונים שיתחברו לי וייצרו לי סיפור מיוחד שאם אוריד אחד מהם התמונה כבר לא תהיה אותו הדבר. 

 
4.ההתמדה משתלמת

במסגרת פסטיבל משחקי תפקידים גדול אותו צילמתי למגזין ירדתי לנגב על מנת לתעד את הקהילה המיוחדת על שלל תחפושותיה וטקסיה. במרחב הענק היו עוד צלמים, כל אחד מהם תפס פינה אחרת והביא את הזוית המיוחדת שלו להתרחשות. לפתע, מרחוק ראיתי צלם שמתקרב לסטאוציה מסוימת, מצלם תמונה אחת וממשיך בדרכו. לאחר מכן שהתיישבנו ביחד הוא אמר לי, "חבל שלא צילמתי עוד כמה תמונות של הסצנה, אני לא כל כך מרוצה מהתמונה" .

 

זה בדיוק מה שדויד לימד אותי, במהלך הסדנא הוא הוציא את כרטיס הזכרון שלו מהמצלמה והראה לנו באופן חי את מה שצילם, אלו היו צילומים ממקסיקו, אותה הסיטואציה חזרה רק בגרסאות שונות, כך בעצם "עובדים על הסצנה" (Work the scene), מצלמים כמה שיותר תמונות של מה שקורה תוך שינוי זווית, מרחק או שמלווים את המצולם תוך שינוי התנועות שהוא מבצע (ג'סטות). לאחר מכן מרוויחים את אפשרות הבחירה בין כמה תמונות. 

 

הנה כמה תמונות שצילמתי מאחד הפרויקטים: 

5.איכות לפני כסף

במהלך הסדנא דויד פנה אליי ושאל אותי מדוע אין צלמים ישראליים, חוץ ממיכה ברעם (גם הוא צלם מגנום) שידועים בעולם? לפני שעניתי הוא צחק ואמר, "היום כל אחד רוצה להוציא מהמצלמה שלו כסף ואז חושב איך לצלם", לצערי, ככל שחשבתי על זה מצאתי שהדבר די נכון. הדבר הכי ישראלי הוא לשאול מישהו כמה הוא הרוויח, מה יצא לו מזה, האם הוא יצא תותח או פראייר ולא לבחון את התוצר שלו. כמעט כל מי שרוכש פה מצלמה חושב על האופן בו יחזיר את ההשקעה היקרה. אני לא מאשים אף אחד, המחיה כאן לא קלה, המיסים שוחקים, החודש לא נגמר עם חיוך ודירת החלומות לא נראית באופק. לא סתם לוחות מכירת ציוד הצילום מלאים במוכרים שעבורם צילום הוא רק סוג של פרנסה והם מתפטרים מכלי העבודה כלאחר קליק או שניים. 

 

במקרה הזה למדתי שעדיף להיות מעט פראייר, במונחים ישראליים, כלומר לצלם ולהפיק פרויקטים איכותיים שמעניינים ומספקים אותי, גם אם יכניסו פחות או בכלל ורק לאחר מכן, בזכות הידע והניסיון שצברתי לגשת לפרויקטים שיכניסו לי יותר כסף. 

 

בסופו של דבר המפגש עם דויד היה מרתק, מעבר לכך שגיליתי אישיות יוצאת דופן הבנתי מהי נתינה. גם לאחר הסדנא דויד עזר לי בבחירת התמונות לפרויקטים שונים למגזין בו אני מצלם, כולל פרויקט משחקי התפקידים אותו תיארתי מקודם. 

 

אז תמשיכו לצלם, להתמיד ולחשוב לפני כל קליק. 

נתראה בפוסט הבא.

 

עומרי שומר

רוצים לקרוא עוד? עברו לפוסט הבא כאן 

חמישה דברים שלמדתי מדויד אלאן הארווי

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now