נולדתי ב-1982, התחלתי להתעניין בצילום בערך בגיל 13, אפשר להגיד שנדבקתי בחיידק בזכות כמה דברים:

א - בזכות הטיולים השנתיים בבית הספר. לכל טיול הייתי מגיע חמוש במצלמת פילים קטנה וצרה מתוצרת אגפא,

ומתעד בעיקר אותי ואת החברים עושים שטויות. ב - בזכות אבי שרכש מצלמת וידאו 8 מ"מ הביתה. אני הייתי הראשון

לקפוץ על המציאה והתחלתי לתעד כל דבר אפשרי בחיינו המשפחתיים, במקביל התחלתי להסתובב עם מצלמות סטילס קומפקטיות בכיס. ג - בגלל הציפייה וההמתנה לתמונות שיגיעו מהפיתוח במעבדה, על כך ארחיב עוד מעט. 

הפוסט הזה יוציא אותי זקן, אני יודע, אבל בסופו של דבר כנראה שאני כזה. הפילים, אותו סרט הצילום שנכנס למצלמה

לא מוכר לדור הנוכחי, אולי רק להיפסטרים. לכאורה אין צורך שיכיר בו, הרי אם משווים את היתרונות והחסרונות של הצילום האנלוגי והדיגיטלי, הצילום הדיגיטלי פתח פער ענק (לכאורה): זול יותר, מיידי, אפשר לערוך ולשנות את התמונות במקום ועוד ועוד. כל מילה נכונה, אבל יש כמה פרמטרים שאי אפשר לקחת מהצילום האנלוגי והם הפכו אותי לצלם (דיגיטלי) מקצועי יותר ולאדם מעט יותר אמפתי ממה שהייתי, הנה כמה מהם.  

 

1. כל קליק נחשב 

דמיינו לרגע שכל קליק שווה, נגיד.. שקל, כמה תמונות תצלמו?

זה בדיוק המצב כשמצלמים עם פילים. כשכואב בכיס, כל תמונה מקבלת את מלוא תשומת הלב, לפתע לא מרססים תמונות כמו שבד"כ קל ונפוץ לעשות עם מצלמה דיגיטלית. הדיבור הוא כעת על איכות התמונה ולא על הכמות. 

כשאני הבנתי את העניין הזה לקחתי רגע על מנת לחשוב לפני שצילמתי: מיקום האובייקטים בפריים, קומפוזיציה, 

אור סביבתי או מלאכותי, המרחק שלי מהאובייקט המצולם, הכל נלקח בחשבון. 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

כשחזרתי לצלם במצלמה הדיגיטלית שלי שיטת העבודה נשמרה, הפסקתי לצלם כל דבר שאני רואה והתחלתי 

לחבר לעצמי בדמיון את התמונה לפני שצילמתי.  

2.עוברים לגיר ידני  

בעבר כמעט כל תלמיד שהחל לקחת שיעורי נהיגה עשה זאת במכונית בעלת גיר ידני. הרכב סבל, המורה גם ובין 

צווחת הילוך שלא נכנס למקום לברקס פתאומי אותו תלמיד למד משהו חשוב, לחוש את הרכב. ממש ככה, הוא הרגיש

את הרכב ולאט לאט ידע מתי להעביר הילוכים לפי שמיעה, להוריד הילוך כשצריך ולהאט מבלי להשתמש בברקס כדי להפחית את העומס מהמכונית ועוד.

 

מה שאני מנסה להגיד הוא שזה פחות או יותר התהליך שקורה כשלוקחים מצלמת אנלוגית ליד.

הכל מנוהל בשיטת אולד סקול - העדשה ידנית, שזה אומר, שהפוקוס והזום ייקבעו על ידי הצלם ולא על ידי אלגוריתם אוטומטי כזה או אחר. מהירות התריס, הצמצם גם הם ידניים. זה נשמע כמו כאב ראש, אבל זה בדיוק מה שהפך אותי ממישהו שמצלם לצלם, כלומר למישהו שמחובר למכונה שבה הוא משתמש, שמבין איך היא מתפקדת, מה החסרונות שלה ומתי אפשר לתת גז. 

3.סבלנות

מחקרים מראים שככל שהמידיות הטכנולוגית עולה כך גם סף הגירויים עולה, כתוצאה מכך סף הסבלנות יורד. 

אם "פעם" דיברו על נטישת צופים ברשת לאחר סרטונים של 15 שניות היום זה וודאי הרבה פחות מכך, אין לנו זמן

לקרוא כתבה שלמה (אני ממש מתפלא אם מישהו הגיע עד לשורה הזאת). יש בזה דברים מועילים כמו היכולת לעשות

המון משימות בו זמנית בטווח קצר, אבל גם עניינים פחות טובים כמו איבוד ריכוז אחרי חצי שנייה, חוסר עקביות וכו'.

הצילום האנלוגי יכול ללמד אותך סבלנות מהי, כשאחזתי במצלמה הישנה והסתובבתי ברחוב, נזרקתי לעבר

לשעתיים וכפי שאמרתי בהתחלה - חישבתי כל פריים, לאט, בזהירות תוך ניקוי ראש מלא, ממש מדיטציה. כשסיימתי

לצלם ושלחתי את הסרט למעבדה אז עמדה סבלנותי במבחן. פעם כשהצילום האנלוגי היה עניין של סטנדרט המעבדות

פרחו, כמו גם התחרות וכל אחת הבטיחה לפתח את התמונות בזמן קצר יותר, זה הגיע עד לכחצי שעת פיתוח. היום

המצב שונה וקצת יותר קשה למצוא מעבדות איכותיות אם בכלל, לכן אם מוצאים אחת טובה הלחץ עליה גדול וזמני

ההמתנה מתארכים, מכמה ימים בודדים ועד כשבועיים. עכשיו לך תתמודד עם זה. 

סבלנות היא חברה טובה של כל צלם. צלם מיומן יודע מתי להישאר בסביבה ולקחת 

עוד כמה פריימים, להסתובב ולחקור את הרחוב או את הסיטואציה המצולמת ובסופו של דבר גם להביא את התמונה הטובה ביותר מסשן הצילומים. על כך אפשר לקרוא גם כאן.  

מצלמים מעט אנלוגי, ממשיכים לצלם דיגיטלי

 

לסיכום, אף אחד לא יודע באמת אם הצילום האנלוגי ימשיך לבעוט, יקבל תחיה מחודשת או ימות. מה שכן

אפשר לעשות הוא לתפוס מצלמה ישנה ששוכבת בבית אבא או לרכוש אחת בסכום מזערי וליהנות מקסם אמיתי, רומנטיקה במיטבה, איכות מופלאה ובסופו של דבר גם להתמקצע כצלם ואפילו ללמוד מהי סבלנות. 

 

אז צלמו, תיהנו מהתהליך ותמיד חשבו לפני כל קליק.

נתראה בפוסט הבא   

עומרי שומר

  איך צילום אנלוגי שדרג אותי כצלם דיגיטלי

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now